<h1>ספר החינוך מצוה קע"ה</h1>
<h2>דף עח.</h2>
שנטבול במי מקוה ואז נטהר באי זה מין ממיני הטמאות שנטמאנו בו, שנאמר [ויקרא י"ד] ורחץ את בשרו, ובאה הקבלה מים שכל בשרו עולה בהן, ושיערו חכמים שהן ארבעים סאה, וזהו שיעור מקוה. ומן התורה בין שיהיו המים שאובין או שהמשיכו אותן מן המעיינות או מן הגשמים הכל כשר, שהתורה אמרה מקוה מים מכל מקום, אבל חכמים פסלו כל מקוה שמימיו שאובין, ולא עוד אלא אפילו עברו בכלי שלם בעת שממשיכין אותן לתוך החפירה פסלוהו. וזה השיעור של ארבעים סאה בעינן במי מקוה אפילו להטביל בו מחט, אבל במים נובעים, כלומר מים היוצאין ממעיינות אין להם שיעור כלל אלא כל זמן שיתכסה האדם כל גופו בהן ביחד, או שיתכסו בו הכלים הטמאים ביחד ראוי לטבול בו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה [בסה"מ כאן] ואין כוונתינו באומרינו שהטבילה מצות עשה שיהיה מצוה על כל טמא שיטהר על כל פנים כמו שחייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית, פירוש לפירושו בכסות ארבע כנפים, וכן כל מי שיש לו גג שחייב לעשות לו מעקה, אבל הענין הוא שהודיעתנו התורה מי שירצה להטהר מטומאה לא יתכן לו זה אלא בטבילה במים, וצותנו לקבל הענין ולעשותו כן כשנרצה להטהר, אבל אם ירצה להשאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב הרשות בידו. תוספת. ומכל מקום אין זה ממדת החסידים ואנשי מעשה להיותם מטמאים בטומאתם, כי הטומאה מאוסה, והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה ומזדככת בטהרה, עד כאן. ולשון ספרא, ורחץ את בשרו [ויקרא ט"ז] יכול גזרת מלך, תלמוד לומר ואחר יבא אל המחנה כלומר שאין האדם מצווה להטהר, אבל כשירצה להטהר מצוה עליו לעשות זה המעשה לטהרתו.
משרשי מצוה זו של טהרת המים מה שכתבנו למעלה בראש הסדר להשיב את הילדים כפשטן של דברים כדרך הפשטנים עד שיגדלו ויבינו את אשר יבינו. ועוד נאמר בענין שיש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל דבר המתכבס בהן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [מקוואות פ"א מ"ח] שמי מקוה ראוים לטהר בהם מכל טומאה, כגון נדה וזבה ושאר כל הטמאות של אדם וכלים חוץ מטומאת זב לבד, לפי שהכתוב פירש בו לבד מים חיים לטהרתו, פירוש מים נובעין. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה שאף על פי שטבילת קצתם ביום לא תשלם טהרתם עד הערב השמש, כמו שכתוב [ויקרא י"א] במים יובא וטמא עד הערב וטהר, ושצריך לטבול גופו מגולה כלומר שנוגע לשטח המים כלו, כלומר שלא יהא שום דבר חוצץ בין כל הגוף והמים, ואם טבלו בבגדיהם דיעבד עלתה להם טבילה מפני שהמים באין בהם, וגם הנדה בדין זה דיעבד ומותרת לבעלה, והוא שלא יהיו הבגדים מהודקים יותר מדאי. וכל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה, ובעל קרי טובל והולך מתחלת הלילה עד הערב השמש. ודיני חציצה שאמרו זכרונם לברכה [עירובין ד' ע"ב] כי דבר תורה אם היה דבר חוצץ חופה את רוב האדם או רוב הכלי לא עלתה להם טבילה, והוא שיקפיד האדם בדבר, אבל אם אינו מקפיד עלתה לו טבילה, ואם הדבר החוצץ אינו אלא על מיעוטו אפילו מקפיד עלתה לו טבילה דין תורה, אבל מדברי סופרים שכל דבר החוצץ ואפילו כל שהוא אם מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה גזרה מיעוטו משום רובו שהוא אסור מן התורה כשמקפיד, ואם היה דבר החוצץ חופה רובו אף על פי שאינו מקפיד לא עלתה לו טבילה גזירה רוב שאינו מקפיד משום רוב המקפיד שאסור דבר תורה. נמצא לפי זה שאם היה דבר חוצץ על מיעוטו ואינו מקפיד עלתה לו טבילה אפילו מדרבנן, דהשתא יש בדבר תרתי לטיבותא.
ודיני מקואות רבים, ודין מים שאובין בכמה פוסלין המקוה, וכיצד, ובאי זה כלי יקראו המים שאובין שאלו שאבוה בכלי נקוב במוציא רמון אין אלו נקראים מים שאובין שאין עליו תורת כלי מעתה, ואפילו סתמו הנקב סתימה שאינה יפה כגון שנתנו בו אבן או פרי לפי שעה שאינו סותמו סתימה יפה שעדיין ישארו בו נקבים וסדקים בכונס משקה, גם בזה שמעתי ממורי שלא תקרא שאובה וראויה לטבול בה. ודין חקק הכלי עד שלא קבעו או קבעו ואחר כך חקקו, וכמה חקק ראוי לפסול, והחלוק שבין כלי חרס לשאר כלים, שכלי חרס אינו פוסל עד שיהיה החקק כדי לקבל רביעית, וכלי עץ פסול בכל שהוא, ומה שאמרו שאין המקוה נפסל לא בשנוי הריח לא בשנוי הטעם אלא בשנוי מראה בלבד, וכל דבר שאין עושין בו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשנוי מראה, כגון היין והחלב והדם ומי כל פירות גם כן, אבל נפלו מהם למקוה ולא שנו מראיו אינם פוסלין, דדוקא במים שאובין גזרו ואמרו דשלשה לוגין מהן פוסלין אבל לא מי פירות עד שישתנה מראה המים בעבורן.
ודיני חציצה רבים, וסוף הדברים הכלל הצריך אלינו זהו. מדין תורה היתה צריכה כל אשה לעיין כל גופה סמוך לטבילתה שלא יהא דבר חוצץ בגופה ודייה, ועזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכל מקום שער שבה במים חמים ומסרקת או מפספסת שערותיה בידיה או במסרק אם יש לה יפה יפה כדי שאם היו שערותיה נקשרים תתיר אותם, ובנות ישראל החמירו על עצמן לשטוף כל גופן בחמין, וכל המשנה ממנהגן ימתח על העמוד. וחפיפה זו צריכה סמוך לטבילה, כלומר שלא תתעסק בדבר אחר בנתיים, ומכל מקום אם נזדמנה לאשה טבילה בלילי שבת ויום טוב התירו אפילו לכתחלה שתהא חופפת ביום וטובלת בלילה, וכן מפני חשש שיכנסו המים בכל מקום שבגופה אמרו חכמינו זכרונם לברכה [נדה ס"ז ע"א] שצריכה האשה לעמוד בשעת טבילה בענין שתהא נראית כאורגת וכמנקת את בנה שעומד תחת הדד, וצריכה להזהר גם כן בטבעות שבידה, והצמידים, אם הם מהודקין כלל בשעת טבילה ליטלן מידיה, וכן הרצועות שבראשה להתירן, ותדיח את פיה ושיניה שאף על פי שכל המקומות שבבית הסתרים אין צריכין שיבאו בהן מים צריכין הם להיות ראויים לביאת מים, ומעשה היה באשה שטבלה ונמצא לה עצם בין שניה והצריכוה חכמים טבילה אחרת. טבלה ונמצא עליה שום דבר חוצץ כגון בצק או זפת או דם יבש וכיוצא בהן מכל הדברים שמנו חכמים שחוצצין אפילו כטפת חרדל, כל זמן שמקפדת עליה ודרכו להעבירה לא עלתה לה טבילה, ואפילו היה הדבר החוצץ תחת הצפורן ואפילו כנגד הבשר, מכיון שמקפדת חוצץ. ולפיכך נהגו בנות ישראל ליטול צפרנן בשעת טבילה. ויתר רובי פרטים של דיני חציצה ודיני מקואות וטבול יום מבוארים במסכת מקואות ובמסכת טבול יום. ונוהגת מצוה זו של טבילה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שמצוה עליהם כשירצו להטהר מטומאתן שיטבלו במים כענין שאמרנו במים ראויין, ושלא יהא בהן דבר חוצץ, ויתר העניינים שכתבנו, אבל מכל מקום אין המצוה שיטהרו עצמן על כל פנים אם רצו להשאר בטומאתן אלא אם כן בא ליכנס למקדש או לאכול קדשים, וזהו בזמן הבית, כי אז בזמן ההוא אם עשה כן ביטל עשה זה, מלבד החיוב שעליו באכלו קדש בטומאה והכנסו למקדש, כמו שכתבנו למעלה.
